פסק-דין בתיק עת"מ 8106-06-12

העותר פנה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, היא המשיבה, בבקשה לקבל לידיו מסמכים שונים, הקשורים למקרקעין אשר חלקם בבעלותו, וזאת כדי לעשות במסמכים שיקבל שימוש לצרכי הליך משפטי מסוים, שאין לו נגיעה ישירה למשיבה. משלא נענה, הגיש עתירה זו שבפני, בה הוא עותר ליתן צו למשיבה, כדי שזו תמציא לו את המסמכים.

בפתח הדיון בפני אישר ב"כ העותר, כי למעשה קיבל תשובה, לפיה המסמכים יועברו לרשותו. למעשה, העתירה התייתרה, במובן זה שאין עוד צורך לדון בה. ב"כ המשיבה מאשר, כפי שגם אישר בתגובה שהוגשה לבית המשפט ביום 5.7.12, כי העותר זכאי לקבל לידיו את המסמכים כפי שביקש.

יצוין עוד, כי המשיבה טוענת כי סברה שהמסמכים הנדרשים למעשה סופקו לעותר, זאת מאחר והייתה פנייה לידי המשיבה (למעשה, לידי מחלקת ההנדסה במועצה מטה אשר) וזאת מטעם משרד שמאים דותן דרעי - אורן נס, אליו צורף ייפוי כוח חתום על ידי העותר, ולפיה התבקשה המשיבה להעביר את המסמכים אל משרד השמאים. המסמכים הועברו לשמאים ומכאן גם סברה המשיבה, כי בכך בא הדבר על סיפוקו. מתברר, מהטיעון בפני, כי אותו שמאי שפנה למשיבה הוא למעשה שמאי מטעם בית המשפט, אשר פנה לקבל את המסמכים הנ"ל, ולא שמאי מטעמו של העותר.

המחלוקת שנותרה בין הצדדים היא בעניין הוצאות העתירה.

מעיון בתגובת המשיבה עולה, כי לפניית השמאי אל המשיבה, צורף ייפוי כוח חתום על ידי העותר. השמאי היה שמאי שמונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, במסגרת הליך לבירור סכסוך, שעניינו מחלוקת שבין העותר לבין אשתו/גרושתו. בית המשפט הורה לשמאי לשום את שווי הנחלה. המשיבה אינה צד לסכסוך שבין בני הזוג. הדיון עצמו בבית המשפט לענייני משפחה מתנהל בדלתיים סגורות, וממילא המשיבה אינה מודעת לתוכן הדיון שם ולהחלטות שניתנות על ידי בית המשפט (תיק תמ"ש 1938-04-09 ותיק תמ"ש 9415-06-11 של בית המשפט לענייני משפחה בקריות). מכאן שלא היה על המשיבה לדעת כי השמאי הוא שמאי מטעם בית המשפט. כאמור, לפניית השמאי צורף ייפוי כוח חתום על ידי העותר. מכאן שטעות המשיבה, שסברה כי המסמכים שהועברו לשמאי הם עבור העותר, היא טעות סבירה וכנה.

עם זאת - רשות מנהלית צריכה להשיב על פנייה שנעשית אליה. במקרה שבפני, נשלח אל המשיבה מכתב ביום 8.4.12, שבו מבקש העותר את המסמכים. משהתקבל מכתב זה אצל המשיבה (המכתב נשלח בדואר רשום), כי אז היה על המשיבה להבין את טעותה, במובן זה שהמסמכים שנמסרו לשמאי, לא הגיעו לידי העותר. מעבר לכך, היה על המשיבה להשיב למכתב. יש להניח שאם הייתה המשיבה משיבה כי המסמכים נמסרו לשמאי, כי אז היה העותר מבהיר למשיבה שהשמאי אינו פועל מטעמו, וכי המסמכים לא יועדו עבורו.

מכאן שמחדלה של המשיבה היה באי-מתן מענה למכתב, ואי-מתן המענה גרר את ההתדיינות לפתחו של בית משפט זה.

בנסיבות אלו סבור אני, כי העותר זכאי להשתתפות בהוצאותיו, ואולם לא בסכום המלא. גם אם טעתה המשיבה ולא השיבה למכתבו, היה עליו לפנות במכתב נוסף, ולחלופין לפנות לב"כ הועדה, ואז, כך יש להניח, היה הנושא מוסדר, כפי שהוסדר בסמוך לאחר שהוגשה העתירה. למעשה, ניתן לומר, למרבה הצער, כי שני הצדדים - העותר והמשיבה - ניהלו דו-שיח של חרשים. במקום לדבר האחד עם השני, לא זכו פניות למענה ובהמשך לא נעשה ניסיון סביר לברר את מהות התקלה של
אי-קבלת תשובה. בירור כזה היה יכול לחסוך את כל ההתדיינות, וגם לגרום לכך שהעותר יקבל את המסמכים מוקדם יותר.

תפקידו של עורך דין אינו להוליך את לקוחותיו אל פתחו של בית המשפט, אלא למנוע התדיינות ולהסדיר נושאים שניתן להסדיר, גם ללא צורך בסיועו של בית המשפט. במקרה הנוכחי, כך למרבה הצער, הפכה תקלה קלה שניתן היה להסדירה בפנייה נוספת או בשיחת טלפון, לעתירה מנהלית המגיעה לפתחו של בית המשפט, וזאת עקב התנהלות שני הצדדים, שלא לצורך. נראה כי שני הצדדים תרמו, תרומה שווה, להתדיינות מיותרת. מכאן גם שעלות הדיון צריכה לחול על שניהם.

אשר על כן, בנסיבות העניין, אני מורה כי המשיבה תישא במחצית סכום האגרה ששילם העותר. מעבר לכך, יישא כל צד בהוצאותיו בניהול ההליך.

כאמור, ככל שהדבר נוגע לגוף העתירה, העתירה התייתרה מאחר וב"כ המשיבה הודיע לב"כ העותר כי המסמכים יועמדו לרשותו.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים .

ניתן היום,  י"ח תמוז תשע"ב, 08 יולי 2012, בהעדר הצדדים.